יום ל״ו בחודש

פרק ו

וראיתי להראות פני סכלותם וטעותם בדעת הזאת בשבעה ענינים אגלה בהם גדל טעותם ואם יארכו דברינו בעבור שיש בזה מן הביוש והתוכחת לבעלי הדעה הזאת והם כת בעלי המשכונות ענינם בזה כענין הסוחר שהוא מוכר באשראי למי שאינו מאמינו וימשכנהו בעת המכר מפני יראתו ממעוט אמונתו ושלא תמצא ידו לפרעו. והראשון מאפני התשובה עליו שנאמר לו אתה האיש המסתפק בגזרת הבורא ושאיננו מאמין בגדל עצמתו אשר חשך אור שכלו וכבה נר תבונתו בגבר אפלת תאותו עליו הטוב לך לבקש משכון ולקחתו אלא מרעך וחברך אשר אין לו רשות עליך ולא מצותו עוברת עליך. אבל השכיר כשהוא משתכר אצל בני אדם אין טוב למשכן שוכרו בשכרו קדם עבודתו וכל שכן העבד שלא ימשכן אדוניו קדם עבודתו לו בפרנסתו קל וחומר הנוצר שלא ימשכן יוצרו קדם עבודתו לו. ומן התמה כי עבודת העבד לאדוניו על מנת שיפרע לו שכרו אחר עבודתו גנאי הוא כמו שאמרו (משנה אבות א ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו׳ כל שכן שיעז פניו לבקש משכון בפרנסתו קדם עבודתו. ובדומה לזה אמר הכתוב (דברים לב ו) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו'. והשני שכל המקבל משכון מחברו יש לו קצבה ולבקשתו תכלה אך בעל הדעת הזאת אין קץ לבקשתו כי אינו יודע מה יספיק לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו ממזון ומותרים עד יום מותם. ואילו היה לו ממון כפלי כפלים ממה שיספיק לו לא תנוח נפשו מפני שקצם נעלם ומדת ימיהם אינה ידועה והוא סכל במה שבקש מפני שאין לו תכלית אצלו ולא שעור. והשלישי שהממשכן את חברו איננו ממשכן אותו אלא אם לא קדם לו חוב שהוא חיב בו ואינו משה בו משאת מאומה והדין עמו. אבל אם קדמו לחברו עליו חובות שהוא חיב בהם וידע שיש לו עליו חובות ראויים אין לו לבקש ממנו משכון בשום פנים ולא יהיה ראוי לקחתו ממנו אפלו אם יתנדב בו הממשכן. כל שכן הבורא שיש לו על האדם מן החובות הראויים מה שאלו היו מקבצים מעשי כל בני אדם בכל ימות העולם לאיש אחד מהם לא היה מספיק הכל לגמל טובה אחת מטובות הבורא עליו.